גמגום

ב. הוא ילד בן 13. חצי שנה לפני האבחון, הופיע בדיבורו גמגום, והוא הופנה לטיפול. כבר בדקות הראשונות אצלי, הבחנתי בהתנהלות תזזיתית ומהירה. כאשר התחלנו בעבודה על הדיבור, שמתי לב שב. מתמודד עם מטלות וקשיים באותו האופן- ביצוע ניסיונות חוזרים ונשנים באופן מהיר ולא מחושב מספיק.

לאחר 2 מפגשים החלטתי לשנות כיוון, ולעבוד איתו בהרחבה על תרגיל הרפיה ממושך. התוצאה לאחר שבוע של הרפיות לפחות פעם ביום- הגמגום פסק לחלוטין ובאופן קבוע.

גילוי נאות- בדרך כלל הפתרון אינו כה פשוט. לרוב נדרשת עבודה מעמיקה יותר. אך אבחון מדויק ו"חיישנים" רגישים, יחד עם יצירת קשר חיובי וחם עם המטופל, כמו במקרה זה- הם קריטיים להצלחת הטיפול.

על פי מחקרים, 5% מהאוכלוסיה- אחד מכל עשרים איש, חוו גמגום אי פעם בחייהם. על פי רוב, הגמגום מופיע בגילאי שנתיים עד 5 שנים. הסבירות להופעת הגמגום אצל בנים גבוהה פי 4 ביחס לבנות. לרוב ההחלמה היא ספונטנית וללא טיפול, אך אצל 1% מהאוכלוסיה, הגמגום נשאר גם בחיי הבגרות.

המחקרים בעידן המודרני הראו כי הגמגום אינו תופעה רגשית בשורשו. מקור הגמגום הוא הפרעה בתפקוד של מרכזי הדיבור במוח, שיוצרים חוסר שטף בהפקת הדיבור. אכן, הגמגום מושפע מההתרגשות- אך היא לא הגורם הראשוני.

כיום מקובל לומר כי ה"תקיעה בדיבור" נובעת מסגירה מהירה ובלתי רצונית של מיתרי הקול. סגירת מיתרי הקול יכולה לגרור אחריה מאבקים מסוגים שונים, וברמות חומרה שונות- הארכות או חזרות על חלקי מילים, מצמוץ עיניים, בליעת רוק, ובמקרים חמורים אפילו תנועות חדות של הגפיים או הראש.

כמעט תמיד, לגמגום ישנה השפעה על התקשורת עם הסביבה. האדם המגמגם לרוב יחליף מילים- ובמצבים רבים גם ימנע מדיבור- מחשש לתקיעה שתביך אותו.

הטיפול בגמגום אצלי מתמקד בשיפור הדיבור עצמו, בעזרת טכניקות שונות המותאמות לך אישית. כאשר יש צורך בעבודה קוגניטיבית, נלמד לנתח מחשבות ורגשות שליליים כדי לעבור שינוי תודעתי פנימי, בכל מה שקשור לדיבור ולתקשורת עם הסביבה.

בטיפול בגמגום ישנה חשיבות עליונה ליצירת קשר אמיץ, חם ומכיל עם המטופל- ואצלי ניתנת לכך תשומת לב מיוחדת.